ההורים שלי לא שמחים שאני בקרבי

תשובה:

לפני שנים רבות כתבתי סיפור שעסק בנושא די באנלי- הורה שמתלונן על ההידרדרות של הדור הצעיר. לסיפור היה סוף שעשה תפנית מיוחדת (כמו שמקובל בסיפורים קצרים), בסוף התברר שההורה מתלונן על כך שנער הוא אידיאליסט מידי... מכור מידי למדינה ומוסר את הנפש. באופן משונה, הסיפור הזה נכתב על רקע אמיתי. רבים מההורים שלנו רואים "קצת אחרת" את נושא ההתנדבות הצבא, השירות הקרבי והרצון לתרום למדינה ולעם ישראל. אצל חלקם זה נובע מאכזבות, אמיתיות וקשות, מהמערכת, אצל חלקם זה נובע מפחד וחשש לחיי הבן ורצון להחזיק אותו קרוב לבית ןישנן עוד סיבות רבות ומגוונות. המשותף לכל המקרים הוא שהבן ניצב בעמדה לא פשוטה ביחס למשפחה ולסביבה הקרובה. הוא מרגיש בכל כוחו ונפשו את השליחות, את הרצון לתרום ואת המאמץ האדיר שצריך להשקיע בזה, ומצד שני במשפחה לא תמיד שמחים בכך. לפני הכל- דעו לכם שבפינת הלב ההורים גאים, מאוד, במה שאתם עושים בקרבי. אבל בעיקר צריך לדעת שלפעמים לכל גיל יש תפקיד, בגיל הנעורים כולנו אידיאליסטים קצת יותר, מוכנים לתת יותר ממי שעברו ונשברה להם התמימות. חלק גדול מהמבוגרים, הציניים מעט, היו מוכנים לתת הרבה כדי להישאר קצת יותר תמימים ולהיות מסוגלים לתרום כמו שאתם תורמים. עם ישראל יודע שהלוחמים ניצבים בחזית, מגינים על חייו ושהוא חייב להם הכל... ממילא הבית אתכם, ביחד ובשמחה.